הדלקת נרות ק"ש: 19:15
צאת השבת ק"ש: 20:19
 
ט"ו באב – פילגש בגבעה | שבת ואתחנן
 
השבוע נחגוג את יום טו באב. ישנם כמה טעמים לחגיגות ולשמחה ביום כה מיוחד זה. ברצוני להתעכב על אחד מן הטעמים המובאים בחז"ל: 'יום שהותר שבט בנימין לבוא בקהל'.  הסיפור הוא מעניין מאד וכך גם הלקח שניתן ללמוד ממנו לדורות הבאים.  
 
כינוס נדיר
 
לקראת סוף ספר שופטים מסופר על אנשי הגבעה בבנימין שעושים מעשה חמור באישה, פילגשו של האיש הלוי שאינו מוזכר בשמו. בעקבות זאת מתכנסים כל שאר השבטים בבית-אל למצות את הדין עם הפושעים. מספר החיילים שהגיעו היה עצום: ארבע מאות אלף חיילים. היה זה מאורע נדיר שלא אירע מימות יהושע בן נון, שלוש מאות וחמישים שנה קודם לכן. כולם התאחדו למען מטרה זו: "וַיֵּאָסֵף כָּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל... כְּאִישׁ אֶחָד חֲבֵרִים". 
 
היסטוריה כואבת
 
מעניין ששבט בנימין לא נרתע מכמות הלוחמים, ולמרות ששבטם מנה בסך הכל קרוב ומדוע עשו זאת? בין השבטים הייתה היסטוריה כאובה מאד של חוסר אחווה. עוד מימות יהושע, עם ישראל וויתר על ערי שבט בנימין ומסר אותם לגבעונים, ועשו זאת מבלי לשאול לדעתם. וגם כעת, עם ישראל נאסף למלחמה על בנימין בבית-אל, שהיא עיר השייכת לשבט, וגם היא נלקחה מהם ללא הסכמה. 
 
שתי קבוצות
 
כשמדייקים לעיין בפסוקים, אפשר לחלק את הציבור התוקף לשתי קבוצות: קבוצה אחת הרוצה מלחמה בכל מחיר, ולא נרתעת ממלחמת אחים, המכונה כאן בשם: "איש ישראל". ואילו הקבוצה השנייה, שאינה ששה ללכת למלחמה עם אחיה, מכונה בפסוקים בשם: "בני ישראל".
 
ארבעים אלף הרוגים
 
מבין אנשי בנימין היו שבע מאות איש קלעים, וכולם היו "קֹלֵעַ בָּאֶבֶן אֶל הַשַּׂעֲרָה וְלֹא יַחֲטִא" , וטווח הפגיעה שלהם היה עד 200 מטר. בנוסף, היה להם גם יתרון גובה, שהרי היו על הגבעה. לכן במערכה הראשונה, עם ישראל מפסיד ונוחל מפלה גדולה, עשרים ושניים אלף הרוגים. גם כאן התגובות חלוקות: 'איש ישראל' משקיטים את עצמם ואומרים 'מקרה הוא' וכבר נגשים למערכה שניה. לעומתם, 'בני ישראל', בוכים לפני ה' כל אותו היום, עד הערב, ולאחר מכן שואלים בה': "הַאוֹסִיף לָגֶשֶׁת לַמִּלְחָמָה עִם בְּנֵי בִנְיָמִן אָחִי?"  כך צריך לגשת למלחמה עם אחים. הם מקבלים תשובה לעלות, ושוב ניגפים לפני בנימין, והפעם שמונה עשר אלף הרוגים. עד כה ההרוגים היו מצד השבטים בלבד, וכנראה רוב ההרוגים היו משבט יהודה, שהרי בשני הקרבות, שבט יהודה הלך בראש הכוח, על פי דבר ה'. יש כאן חשבון קדום ולא סגור עם שבט יהודה. עוד בכיבוש ירושלים, בתחילת ספר שופטים, שבט יהודה אינו מתנהג כמנהיג כלפי אחיו בנימין, ולא מושיט לו עזרה בכיבוש הצד הצפוני של ירושלים (שהיתה שייכת לבנימין). היחסים הלכו והידרדרו עד לסיפור פילגש בגבעה, וכעת הגיעו ימי השילום. 
 
איחוד במחנה ישראל
 
לאחר היום השני עם ישראל מתאחד – כבר אין שתי קבוצות – כולם באים בשיברון לב לבכות לפני ה': "וַיַּעֲלוּ כָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְכָל הָעָם וַיָּבֹאוּ בֵית אֵל וַיִּבְכּוּ... וַיָּצוּמוּ בַיּוֹם הַהוּא עַד הָעָרֶב וַיַּעֲלוּ עֹלוֹת וּשְׁלָמִים לִפְנֵי ה'".  באותו יום כבר שאלו כולם: "הַאוֹסִף עוֹד לָצֵאת לַמִּלְחָמָה עִם בְּנֵי בִנְיָמִן אָחִי אִם אֶחְדָּל". באותו זמן גם 'איש ישראל' הבינו שגישתם הייתה מוטעית. כעת ה' נתן אישור לצאת למלחמה ואף הוסיף: "כִּי מָחָר אֶתְּנֶנּוּ בְיָדֶךָ". 
 
חשש כליה לשבט בנימין
 
במערכה השלישית, בני בנימין מפסידים והשבט כולו כמעט נמחק. עשרים וחמשה אלף ומאה הרוגים! למעשה, מכל שבט בנימין נשארו שש מאות גברים בלבד. עם ישראל כולו ישב לבכות על גודל האסון. בנוסף לאובדן, נוצרה בעיה חמורה שכן הגברים שנאספו למלחמה על בנימין, בזמן ריכוזם בבית-אל, טרם צאתם לקרב, נדרו נדר חמור שלא יתנו את בנותיהם לנשים לאנשי שבט בנימין. אם כן, מה היה עליהם לעשות? כיצד ידאגו לשש מאות הגברים הנותרים?
 
הריגת אנשי יבש
 
בני ישראל יצאו לחפש אנשים שלא נכחו בשעת קבלת הנדר. הם מצאו שאנשי יבש גלעד לא היו. אנשי יבש גלעד היו קשורים משפחתית לשבט בנימין, וכשהגיעו יחד עם כל עם ישראל לנקודת היציאה לקרב, והבינו שמתכוננים להילחם בשבט בנימין – שבו על עקבותיהם. דבר זה חייב אותם מיתה, שכן עם ישראל נשבע שם שבועה חמורה, שכל מי שלא יבוא להילחם בשבט בנימין "מות ימות". זה נקרא 'נדרי מלחמה', שהעובר עליהם חייב מיתה. וכך עשו להם, והשאירו מהם רק ארבע מאות נשים בתולות. את אותן נשים חיתנו עם ארבע מאות איש מאנשי בנימין, שכן הן לא היו בשבועה. ועדיין, היה עליהם למצוא פתרון למאתיים הנותרים.
 
הפתרון
 
ביום ט"ו באב הצליחו חכמים למצוא פתרון. הם דייקו בלשון הנדר: הרי אנחנו נדרנו שלא ניתן את בנותינו לאנשי בנימין, אבל אם הם ייקחו אותן בעצמם, מותר. לכן הציעו לאנשי בנימין ללכת לשילה בימים שבהם עולים לרגל, ולחטוף להם נשים, אישה אחת לאיש. וכך עשו. 
 
הלקח לא נלמד
 
נראה שהלקח לא נלמד, שהרי שמואל הנביא – הכותב את ספר שופטים – חותם את הסיפור הזה, שהוא בעצם סיום הספר, בפסוק הבא: "וַיִּתְהַלְּכוּ מִשָּׁם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בָּעֵת הַהִיא אִישׁ לְשִׁבְטוֹ וּלְמִשְׁפַּחְתּוֹ וַיֵּצְאוּ מִשָּׁם אִישׁ לְנַחֲלָתוֹ".  קשה להאמין, אבל לאחר הסיפור הקשה הזה חזרו בני ישראל לשבטיות ולמשפחה הפרטית. שמואל כותב שהסיבה לכך הייתה: "בַּיָּמִים הָהֵם אֵין מֶלֶךְ בְּיִשְׂרָאֵל אִישׁ הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו יַעֲשֶׂה".  כידוע, תפקיד המלך הוא לאחד את האומה, ובני ישראל נזקקו למלך כשם שאנו זקוקים ומחכים לו היום. שבת שלום ומבורך.