שנת התשפ"ו
פרשת עגלה ערופה | פרשת שופטים
הפרשה מסיימת בדין עגלה ערופה, מעשה שמאוד לא מובן ואף מעורר מספר תמיהות. אביא בפניכם את פרטי המצווה כפי שמבוארים בגמרא (סוטה מד-מח) וברמב"ם (הלכות רוצח, ט), ואת דברי הראשונים בנתינת טעם למצווה זו, על פי דברי ר"י אברבנאל.
פרטי המצווה
חז"ל אומרים שאת העגלה מביאים כאשר נמצא מישהו הרוג בסמיכות לעיר ולא יודעים מי הכהו. יוצאים חמישה זקנים מתוך הרכב הכהנים והלווים שישבו בבית דין הגדול שבירושלים (הרכב השופטים היה מן הכהנים והלווים בדרך כלל, לפי שהם היו יושבים ללמוד וללמד ולשפוט את ישראל), ומודדים מי העיר הכי קרובה לאותו הרוג. כשזיהו את העיר הקרובה, היו קוברים את ההרוג במקום שנמצא בו, ובית דין של אותה העיר – הקרובה אל החלל – מביאים עגלת בקר מבין אנשי אותה העיר, ומורידין אותה אל נחל איתן (והכוונה לנחל שהוא זורם ושוטף בחוזק). שם עורפין את ראשה בקופיץ (סכין גדול) מאחריה, מכיוון העורף. אח"כ בית הדין והזקנים של אותה העיר (ואפילו שיהיו מאה!) רוחצים את ידיהם שם במקום עריפתה של העגלה, ואומרים בלשון הקודש בתוך הנחל: "ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו". הכהנים עונים גם כן: "כפר לעמך ישראל". ואחרי זה הקב"ה מכפר להם, כפי שהתורה מסיימת: "וניכפר להם הדם". אלו הפרטים, וננסה לתת הסבר קרוב אל השכל, עד כמה שאפשר.
דעת הרמב"ם
הרמב"ם (מו"נ ח"ג פרק מ) מסביר כי כל מעשי העגלה בכדי שיתגלה מי הוא הרוצח ולבערו מן העולם. מן הסתם הרוצח גר בערים שסביבות הרצח, ואז כשיצאו הזקנים להתעסק במדידות ויעשו את כל הטקס האמור, על ידי זה יהפוך הדבר להיות 'שיחת היום' ואולי יתגלה הרוצח. זו הסיבה שהתורה גם אוסרת לעבוד את האדמה במקום בו נערפה העגלה – יש איסור הנאה עולמית. דבר זה יגרום לבעל הקרקע לעשות הכל כדי שזה לא יקרה – שלא יאסרו את שדהו, ויתאמץ למצוא את הרוצח.
דעת הרמב"ן
הרמב"ן (כא,ה) מביא דברי הרמב"ם ומקשה על דבריו - נכון שיש כאן תועלת שיוודע הרוצח, אבל יוצא שהמעשה אינו רצוי מצד עצמו? ועוד לפי פירושו, היה צריך לקחת שדה שראוי לזריעה, ולא מקום שזורם לתוכו נחל רציני וחזק, מי שיראה שלא זורעים ולא עובדים בקרקע לא יחשוב על הסיבה האמורה, אלא יחשוב שזה מצד הנחל שזורם בו. לכן הרמב"ן מפרש שעגלה ערופה זהו חוק בלי הסבר, כדוגמת שעיר המשתלח של יום הכיפורים, ופרה אדומה – שאין הסבר רציונאלי.
דעת האברבנאל
ר' יצחק אברבנאל מביא את דברי הרמב"ן וחולק עליו, ומחזק דברי הרמב"ם וקובע: "טעם הרמב"ם הוא האמת!". אבל כיוון שהרמב"ם לא הסביר את כל פרטי המצווה, הרב (אברבנאל) עושה זאת בעצמו. לדעתו, יש שני לימודים שיוצאים מכל עניין העגלה: הראשון, להראות על עניין הרוצח, ונבאר.
להורות עניין הרוצח
לוקחים עגלה כי ישראל מכונים בשם זה "אפרים עגלה מלומדה" (הושע י), ומביאים את העגלה מהעיר הקרובה, להורות שמשם יצא הנרצח. העגלה צריכה להיות "אשר לא עובד בה ואשר לא משכה בעול" – כאן רמז שההרוג נרצח על לא עוול בכפו – הוא לא עשה שום פעולה שחייבה אותו הריגה. לכן צריך עגלה, שהיא בת שנתיים, לרמז שהיא בשנות הנערות שלה (בגיל שלוש היא נקראת 'פר'), כל זה רומז על הנרצח שהוא נקי בלי חטא. צריך להביא את העגלה לנחל איתן ולעורפה בנחל – המים רומזים לתורה, לכאורה יש כאן עיר של תורה, ונרצח בה החלל בדרך רשעות, זו הסיבה שעורפים את ראשה – לרמוז על הדרך שבה נהרג אותו נרצח, שהוא לא נהרג בדרך של משפט, או בדרך הרגילה שהורגים פנים מול פנים, פה זה היה בסתר, כמו העגלה שלא הורגים אותה מצד הפנים, אלא מצד העורף. התורה מסיימת שהנחל הזה "לא יעבד ולא יזרע" עוד, וזה כפי שאמר הרמב"ם, שבעל השדה יחקור וישתדל מאוד למצוא את הרוצח, כדי שלא תערף העגלה ולא יאסר שדהו לעולם.
המטרה לגלות מי הרוצח
כל המעשים הנ"ל מראים שההריגה של החלל הזה, יצאה מאותה העיר - כל זמן שלא מצאו את הרוצח, כולם בעצם חשודים כרוצחים. זה יגרום לכל אחד לזרוק מילה שתביא אותנו למציאת הרוצח. הם ירצו לנקות את עצמם ויגידו משפטים כדי להסיר האשמה מהם, כמו: 'ההרוג יצא מעיר אחרת' או 'לא רצחו אותו סתם' או 'הרוצח לא מאנשי העיר הזאת' – שבכל אחד מהמשפטים הללו יש כדי לגלות את האמת.
רמז על העונש שיבוא
הלימוד השני הרמוז בעניין העגלה, זהו העונש הגדול העתיד לבוא על אנשי אותה העיר בעוון של אותו הרוג. באותם הימים, כולם היו עובדי אדמה או רועי צאן, והצלחת שני המלאכות האלו, תלויה בריבוי המים, ובעיתוי בואם המתאים. לכן הציווי על אנשי העיר, הקרובים לנרצח וחשודים על הרצח, להביא עגלת בקר אל נחל איתן – לרמוז שכל המקנה והבקר של אנשי אותה העיר ימותו, בעוון החטא הזה. העגלה צריכה להיות "אשר לא עובד בה" והרמז שהמקנה והבקר של אנשי אותה העיר, ימותו לפני השלב שאפשר יהיה להפיק ממנו תועלת (לא יגיע לגידולו). לכן עורפים אותה בנחל, שחיות הצאן תלויה במים שהולכים להפסק, וכן השדה הזאת לא תעבד עוד והרמז שגם עבודת הקרקע של אנשי אותה העיר תפסק עד כדי חורבן. גודל העונש המצופה להם, יביא אותם לבדיקה מדוייקת מי הוא הרוצח. שבת שלום ומבורך.
"בָּנִים אַתֶּם לַָה' אֱלֹקֵיכֶם" | פרשת ראה
התורה בפרשתנו, מכנה אותנו בתואר הגדול והנפלא "בנים", כפי שאומר הכתוב: "בָּנִים אַתֶּם לַָה' אֱלֹקֵיכֶם". השאלה, האם השם הזה דבק בנו באופן תמידי, או שמאבדים שם זה לפי מעשינו. בדבר זה נחלקו גדולי ישראל בכל הדורות, עוד מתקופת התנאים הקדושים, לפני אלפי שנים: ר' יהודה בר עלאי סובר שאנו נקראים "בנים", אבל לא תמיד - לפעמים מאבדים כינוי זה, כשלא עושים רצונו של מקום. ר' מאיר חולק וסובר שתמיד נקראים "בנים", אפילו כשחוטאים ומביא ראיות מן הפסוקים (קידושין לו ע"א).
לא 'אח' אבל כן 'בן'
בדרך כלל, כשיש מחלוקת בין ר"מ לר' יהודה - הלכה כר' יהודה (זהו כלל בחז"ל), אמנם כאן אומר הרשב"א שהלכה כר' מאיר. הרב מחלק בין 'אח' ל'בן': אמנם אדם זה לא מתנהג כאח ולכן קנסו אותו שמגעו גורם ליין להיות יין נסך - כמו גוי. אבל הוא עדיין קרוי בן לעניין זה שמטמא טומאת אוהל - כמו יהודי.
ואהבת לרעך כמוך - כיצד?
הדקדוק בדברים הללו חשוב ביותר, שיש לזה השלכות מעשיות לאהבת כל אחד מעם ישראל ממש. התורה מצוה אותנו לאהוב כל יהודי כפי שאומרת: "ואהבת לרעך כמוך". השאלה, איך דבר זה בא לידי מימוש בחיי המעשה, שהרי ישנם הלכות הסותרות כלל זה. כמו למשל בתפילה, שאנו מתפללים שהרשעים יכרתו מן העולם וכן בזמן שהיו הורגים על חילול שבת. כיצד ההלכה אומרת להרוג הרשע, והרי צריך לאהוב כל אדם. ואף קשה יותר כאשר ההלכה אומרת, שצריך ללמד זכות על כל אדם, כאן לא רואים שמלמדים זכות. גם לא מובן האם ההלכה אומרת לשקר, הרי אתה רואה מישהו שעושה עבירה חמורה, וחז"ל אומרים לך ללמד זכות על מה שראית. האם אהבת ישראל פירושו סילוף וחיפוי המציאות?
שתי קומות באדם
תשובה לשאלה זו צריכה הסבר מעמיק מיהו היהודי, "ואהבת לרעך כמוך" זו מצוה לכל הדורות. אהבת ישראל, זה בכלל לא קשור ליהודי פרטי זה או אחר. יש כאן משהו אחר לגמרי - אני אוהב את הנשמה שנמצאת בו, שהרי יש שתי קומות שונות לגמרי באישיותו של האדם מישראל, אלו שתי עולמות ממש, שלא נמצאות באף בריה, חוץ מהאדם הישראלי: קומת הנשמה - אין לנו שום שלטון עליה, וקומת האדם הפרטי - בחירתו האישית.
אהבת הנשמה
במילים אחרות, נוכל לומר כך, יש חילוק בין המעשים של האדם, למה שהוא. האישיות של האדם שעושה מעשים רעים, היא אישיות של אדם רשע, כפי שאומר הכתוב "נפש רשע אִותה רע", ואת זה אי אפשר לאהוב (לפעמים גם צריך לסקול, אבל בוררים לו 'מיתה יפה' שלא יסבול). מה שכן אני אוהב באדם הרשע, את הנשמה שלו, שהיא איננה שלו, והיא מתגלית גם בו באשר הוא יהודי. מי שלא עושה חילוק זה, נופל מאוד וקרוב להגיע לשנאת ישראל ממש.
לימוד מביא אהבה
איך עושים את זה: איך אוהבים את נשמתו של אותו אדם, שגם שונאים את אישיותו? דבר זה קשה מאוד. אבל יש דרך להגיע לזה, נלמד משאלת הרמב"ם (על פי הספרי והגמ' בסוטה יד) לגבי אהבת ה'. הספרי (מדרש תנאים על ספרים במדבר דברים) שואל, איך אוהבים את ה' - הרי הקב"ה "אש אוכלה" ולא ניתן להתקרב וממילא איך נוכל לאהוב דבר שאינו מושג? התשובה שעונה הספרי על הפסוקים שקראנו בפרשה הקודמת: "והיה אם שמוע.. ושננתם.. וקשרתם.." הכוונה שצריך ללמוד את תורתו וממילא נגיע לאהבתו. זאת אומרת, אהבה - זו תוצאה מהכרה, ממחשבה, ידיעה. אי אפשר לאהוב, אלא מה שאתה מכיר. אי אפשר להזדהות גופנית עם מישהו, שתמיד הגוף נשאר בנפרד, שהרי יש כאן שני גופים. לא ייתכן ייחוד גופני, וכמה שתחבק עדיין נשארים שניים. זו גם האהבה שיש בין איש לאישה, ביניהם קיימת אהבה נפשית כמובן, שרק הנפש יכולה להתאחד, לא ניתן להתאחד באופן גופני.
יראה, אהבה ושמחה
לכן ר' יהודה הלוי בספרו (הכוזרי פ"ב,נ ואח"כ פ"ג) כותב שהיחס שלנו לה' הוא בשלושה: ביראה, באהבה ובשמחה. קודם כל יראה - יחס של ריחוק, שאני יודע גדולתו וכמה אני קטן כלפיו, היראה צריכה להתפתח לאהבה. איך? על ידי שלומדים את גילויו, את רצונו, את תורותיו, שהתורה זה הגילוי שיוצא ישירות ממנו (ואתה מזדהה עם זה), דבר זה מביא אהבה אל השי"ת. כל זה עדיין תהליך פנימי רוחני, אבל לא גופני. אחרי השלב הזה של הזדהות עם הבורא כנ"ל, האדם כעת רוצה שהגודל הזה יתגשם בכולו, יהיה חלק מהגוף שלו. כשהדבר חל גם בגוף, שזה האישיות שלנו, אז מגיע החלק השלישי שהוא השמחה. השמחה הסופית על ידי דביקות רצוני ברצון הבורא ממש, שזה מגיע לידי ביטוי בעשיית המצוה, שעושה אותה בשמחה עצומה.
יסוד האמונה
לסיכום, אי אפשר לאהוב את כל אחד מישראל איך שהוא, אם לא לומדים את הנושא הרחב הזה, צריך ללמוד מה זה נשמת ישראל. הנושא הזה הוא יסוד האמונה, כפי שאומר הגאון מוילנא על לימוד ספר הכוזרי (שבמאמר הראשון עוסק בהבנה מי הוא עם ישראל). הגר"א היה אומר ללמוד תמיד ספר הכוזרי 'משום שאמונת ישראל והתורה תלויין בו'. שם כתוב שה' מופיע בדברים בעולמנו והראש לדברים האלו זה ישראל. ממילא נבין כמה חמור לשנוא אדם מישראל, למעשה אתה שונא את השם יתברך שמתאחד לגמרי בישראל.
נסיים דברינו בהמשך הפסוק שבכותרת המאמר: "כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַה' אֱלֹקֶיךָ וּבְךָ בָּחַר ה', לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה, מִכֹּל הָעַמִּים, אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה", שבת שלום ומבורך.