בס"ד כב סיון תשפ"ד

 

תשובה,

המשנה במסכת קידושין מגדירה מהם שתוקי ואסופי.

ואלו הם שתוקי - כל שהוא מכיר את אמו ואינו מכיר את אביו, אסופי - כל שנאסף מן השוק ואינו מכיר לא את אביו ולא אמו. אבא שאול היה קורא לשתוקי בדוקי.

והגמרא (קידושין עד.) מסבירה את דברי אבא שאול שהיו בודקים את אימו ואם אמרה לכשר נבעלתי נאמנת:

מאי בדוקי? אילימא שבודקין את אמו ואומרת לכשר נבעלתי - נאמנת, כמאן? כרבן גמליאל, תנינא חדא זימנא! דתנן: היתה מעוברת, ואמרו לה מה טיבו של עובר זה? אמרה להם מאיש פלוני וכהן הוא, רבן גמליאל ור' אליעזר אומרים: נאמנת,

למסקנת הגמ' יש חידוש בדברי אבא שאול על רבן גמליאל, שרבן גמליאל דיבר במציאות שהרוב כשרים אצלה, אבל כאן אבא שאול דיבר אפילו ברוב פסולים אצל האישה, ובכל זאת נאמנת. ורבא פוסק כדברי אבא שאול להלכה.

הראשונים – נאמנת להכשיר ולא לפסול

הרמב"ם (הלכות איסורי ביאה טו,יב) מסביר את דברי אבא שאול שנאמנת להכשיר ולא נאמנת לפסול, שאפילו אם תאמר "לפלוני הממזר נבעלתי" הילד יהיה רק "ספק ממזר":

ואם לא נבדקה אמו עד שמתה או שהיתה חרשת או אלמת או שוטה או שאמרה לפלוני הממזר נבעלתי או לפלוני הנתין אפילו אותו פלוני מודה שהוא ממנו הרי זה הילוד ספק ממזר, כשם שזינתה עם זה שהודה לה כך זינתה עם אחר וזה הוא הנקרא שתוקי שמכיר את אמו ואינו מכיר את אביו ודאי.

את הטעם מסבירים הר"ן והרב המגיד (שם יב) מדוע האמינו להכשיר ולא לפסול, כיוון שמהתורה שתוקי כשר ורק חכמים החמירו. ולכן אין להאמינה לפוסלו שהמשמעות היא להתיר הוולד בממזרת. הפך התורה במקרה זה.

ואף על פי שנאמנת להכשיר והיה נראה שכל שכן לפסול? לא היא דלהכשיר דבר תורה אין אנו צריכין לה דהא מדינא לא הוי אלא ספק ממזר וספק ממזר מן התורה מותר גמור לבא בקהל אלא דרבנן גזרו עליהן והאמינוה בשל דבריהם אבל לפסול כיון דמדאורייתא מותר לבא בקהל ואסור בממזרת ודאית ואם היו מאמינים אותה ומתירין אותו בממזרת ודאית היו מקילין בשל תורה ולא נתנה תורה נאמנות אלא לאב.

הטור כותב שלעניין ירושה אפילו שאביו מודה שנבעלה לו, זה לא מספיק וצריך שיאמר שזה בנו.

פסיקת הלכה

וכך פוסק השולחן ערוך (אבן העזר ד,כו) להלכה:

פנויה שנתעברה וילדה, אם אינה לפנינו לבדקה או שהיא שוטה או אלמת, ואפי' אם אומרת: של פלוני הוא ואנו מכירים באותו פלוני שהוא ממזר, אין זה הולד אלא ספק, אפי' אם מודה אותו פלוני שנבעלה לו, שכשם שזינתה עם זה כך זנתה עם אחר. ואם אותו פלוני הוא כשר, הולד כשר. ומ"מ אין אנו מחזיקים אותו בבנו ודאי ליורשו, אם אינו מודה שהוא בנו. אבל חוששין לדבריה ואסור בקרובות אותו פלוני.

מיוחדת לפסול

הר"ן (סוף פרק אלמנה לכהן גדול (נמוקי יוסף כג: ד"ה גמ')) הוסיף שאפילו פלגש המיוחדת לו אינה נאמנת. והביאו הדרכ"מ (ח) וכן פסק הרמ"א: ואפי' היתה מיוחדת לו, אינה נאמנת עליו. גם פה הטעם 'כשם שהפקירה עצמה לזה כך הפקירה עצמה לגבי אחר'.

דברי הר"ן הללו (והרמ"א שפסק כמותו) צריכים הסבר[1], שהרי הגמרא ביבמות (ע:) אומרת על פנויה שהייתה עם כהן והכהן המודה שבא עליה, בנה כהן ואוכל בתרומה ומשמש על המזבח. וכך פסק הרמ"א עצמו (על פי ת' הרא"ש) בסוף סימן ג: "כהן הבא על הפנויה ומודה שהוא בנו, הבן כהן לכל דבר ולא חיישינן שמא הפקירה נפשה לאחרים"? ולמסקנת דבריו הח"מ (בס"ק כה-כו) מחלק בין אם הייתה מזנה גם עם אחרים אז הוולד ספק, ולגבי הכהן שהוא בנו לכל דבר, שם מדובר שאינה מזה עם אחרים.

והבית שמואל (ס"ק מב) מיישב שהבועל אינו מודה לדבריו, ואז יש ספק לגבי הוולד. ואילו בסס"ג מדובר שהבועל מודה, ולכן הוי כהן לכל דבר.

ההבדל בין שתוקי לאסופי

הגמרא בקידושין עג: מגדירה מהו שתוקי ומהו אסופי:

דאמר רב יהודה אמר רבי אבא אמר רבי יהודה בר זבדי אמר רב: כל זמן שבשוק - אביו ואמו נאמנים עליו, נאסף מן השוק - אין נאמנים עליו; מאי טעמא? אמר רבא: הואיל ויצא עליו שם אסופי; ואמר רבא: ובשני רעבון, אף על פי שנאסף מן השוק - אביו ואמו נאמנים עליו.

רש"י שם מסביר שבשני רעבון הרבה תינוקות נשלכין ולכן חכמים לא רצו לפוסלן משום יציאת הקול. ואביו או אימו נאמנים עליו. כך על פי הר"ן (לא. ד"ה אסופי), הירושלמי (פרק עשרה יוחסין ה"ב) והרמב"ם (הא"ב טו,ל) ובטור.

וכך פוסק מרן שולחן ערוך (אבן העזר ד,לא-לב):

אסופי שנאסף מהשוק הוי ספק ממזר, כגון שאין הוכחה שלא הושלך לשם מיתה, אבל אם יש הוכחה שלא הושלך לשם מיתה, בין שיש הוכחה בגופו, כגון שהוא מהול או שאיבריו מתוקנים ומיושרים כמו שעושים לנערים, או שהוא משוח בשמן, או ששמו לו כחול בעיניו, או תלו לו קמיע, בין שיש הוכחה במקום, כגון שנמצא במקום שרבים מצויים שם או שתלוי במקום באילן שאין החיה מגעת שם והיה סמוך לעיר, או שנמצא בבית הכנסת הסמוך, או בצידי רשות הרבים, אין בו משום אסופי, כיון שחוששין עליו לשומרו, ולא הושלך שם אלא משום רעבון.  

בעצם, אם אין הוכחה שלא הושלך לשם מיתה, יש להסתפק שמא משום ממזרות הושלך. אבל אם יש הוכחה שלא הושלך לשם מיתה, אין בו דין אסופי וכשר.

מחלוקת הנודע ביהודה ושאר אחרונים לגבי שתוקי שמתה אימו

הפת"ש (מא) מביא תשובת הנו"ב (סי' ז) ששואל לגבי מה שאמרנו שאם יש הוכחה שלא הושלך למיתה הולד כשר ואין בו דין אסופי, הרי עדיין יש בו דין שתוקי? ואחרי שקלא וטריא מסיק שאצל השתוקי ידענו את אימו ולכן דנים גם עליה שהיא נקראת "קבוע" (וכל קבוע כמחצה דמי), כי אולי היא הלכה לגבי הבועל, ולכן האם והוולד פסולים. אבל באסופי שלא מכירים את האם, דנים רק על הוולד והוא נקרא "פירש" וכל דפריש מרובא פריש, ורק חכמים החמירו כשהשליכתו למיתה – ולא חסה עליו שיש רגלים לדבר – שהוא ממזר. וממילא כשיש הוכחה שלא השליכתו משום הפסול שלו, אלא משום רעבון, כשר משום כל דפריש.

מכאן המשיך הרב ויצא לדין הבא שגם שתוקי שלא נבדקה אימו כלל עד יום מותה, ששוב אין לנו דיון על האם ורק על הוולד שהוא נקרא "פירש" והולכים בו על פי הרוב וכשר, שהרי גדלתו אימו ולא השליכתו, (כמובן אם הרוב כשרים), כנ"ל.

על חידושו זה – לגבי שתוקי שמתה אימו בלי שבדקוה – חלוקים עליו האחרונים כפי שמביא הפת"ש (שם), בעל קהילות יעקב לר' יעקב מליסא (סי' ו סעיף יח) שאין כאן דין של פירש שהרי האישה הלכה אל הבועל וממילא נולד הספק במקום הקביעות על האישה והזרע שבתוכה. וגם אם לא הלכה אליו, כיוון שהיא מעוברת, ממילא כשראוה כך הספק נוצר עליה ועל העובר שבתוכה שהוא ירך אימו וממילא כל קבוע כמחצה דמי. וכן חלוקים המהרי"ט (בתשובה ס"ב חא"ה סי' יח דף מה ריש ע"ב) וכן בתשובת חמדת שלמה (סימן א). ובספר בית מאריך, ובתשובת בשמים ראש סימן ה'.

לסיכום, יוצא מכל הנ"ל, שכל שתוקי שמתה אימו בלי שבדקוה, לנו"ב הנ"ל הולד כשר שהולכים אחרי הרוב (כדין אסופי שאין כאן אם לדון עליה). ולשאר האחרונים הנ"ל, ספק ממזר ופסול.

 

בברכה רבה, איתמר לוי.

 

[1] וכך מקשה חלקת מחוקק ס"ק כה.